בן פרץ וחנה. נולד ביום י"ג באדר א' תשי"ד (16.2.1954) בלוד. סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'גורדון' שבגבעתיים. לאחר-מכן החל ללמוד את עבודת הקונדיטוריה. לאחר שנה- ומחצה עבר לעבוד כמתלמד ב'המשביר לצרכן' בתחום עיצוב חלונות-ראוה. מקצוע זה היה אהוב עליו במיוחד מושיקו היה חובב ספורט. בעיקר התעניין בכדורגל בשחייה, ברכיבה על אופניים ובטיולים רגליים. אהב טבע ובעלי-חיים, והרבה לקרוא ספרים. הוא היה חברותי ואהב לעזור לזולת.

משה גויס לצה"ל במאי 1972 והוצב ליחידת-חי"ר (גולני). הוא היה לוחם בעל אומץ-לב, המוכן בכל-עת לצאת לעזרת חבריו. היה צייתן ומסור לתפקידו. במלחמת יום-הכיפורים נפצע בבטנו בהסתערות על תל-דהור. עקב פגיעה זו ניתנה לו האפשרות לעבור ליחידה עורפית אך הוא לא הסכים לכך. המאמצים שעשה כדי לחזור לגדודו העידו על אופיו החזק.

בחמישה במרס 1975 חדרו מחבלים למלון 'סבוי' שבתל-אביב. באותה עת שהה משה בביתו, לשם הגיע לחופשה כרבע שעה קודם-לכן. בשמעו יריות נטל את נשקו האישי ורץ לעבר המלון. משה הגיע ראשון לפתח המלון ונתקל במחבלים, שהתכוונו לצאת לתקיפת יעד אחר. יריותיו של משה סיכלו את מזימתם. חילופי-הירי נמשכו זמן קצר, ומשה נפגע ונפל. הוא זחל בקושי, שעה ארוכה, לעבר מכונית שחנתה בקרבת מקום, ופונה לבית-ה חולים 'הדסה', שם מת מפצעיו. משה ז"ל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבקרית-שאול. על מעשהו זה הוענק לו עיטור המופת על-ידי הרמטכ"ל רב-אלוף מרדכי גור. "במעשהו זה", כתב הרמטכ"ל, "גילה משה ז"ל אומץ-לב ורוח-התנדבות למופת". השאיר אחריו הורים, אחות ואח. משה עמד לחתום על הארכת שירותו בצה"ל לשלוש שנים נוספות.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "הדרך בה נפל משה מורה יותר מכול על אופיו ועוז-רוחו כלוחם ואדם. איש לא פקד עליו לצאת ולהסתער לעבר חבורת המרצחים. הוליכו אותו לשם תכונותיו כלוחם הנחלץ בעת צרה לסייע ולעזור".